החלטה בתיק רע"פ 1666/05

           בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב מיום 3.1.2005, אשר קיבל בחלקו את ערעור המדינה על פסק דינו של בית משפט השלום בתל אביב  מיום 15.6.2003.

העובדות

           לפי עובדות כתב האישום, המבקש, אשר בין השנים 1999-2000 נהג לשהות בעמותת המטווח האולימפי הלאומי הרצליה (להלן - המטווח) כמתנדב, הדריך אנשים שהגיעו למטווח במטרה להוציא או לחדש רשיון החזקת אקדח. הגם שלא הייתה לו הסמכה רשמית לתפקיד מוגדר במטווח, הוא נהג כך בידיעתם וברשותם של מר ביבר, מנהל המטווח, ומר בכר, מדריך הירי במטווח. ביום 25.12.2000 הגיע ע.מ. (להלן - המנוח) למטווח. המנוח סבל ממחלת סכיזופרניה אשר בעטייה אושפז מספר פעמים בבית החולים לבריאות הנפש "שלוותה". בעת שהגיע המנוח למטווח, שהו בו המבקש, ביבר ובכר. בהתאם לבקשת המנוח, השכיר לו ביבר אקדח ותחמושת מתאימה. ביבר (מנהל המטווח) הורה למבקש להדריך את המנוח בהוראות הבטיחות במטווח, וזאת מבלי שהמבקש הוסמך לכך. המבקש הוביל את המנוח לתוככי מטווח האקדחים, העביר לו את הוראות הבטיחות, ופנה לשבת יחד עם בכר (מדריך הירי) מחוץ למטווח האקדחים. לאחר שהופנתה תשומת ליבם לכך שהמנוח יורה לבדו, נכנס המבקש לתוככי מטווח האקדחים, שאל את המנוח אם הכל בסדר, ויצא מהמטווח. סמוך לאחר מכן, כיוון המנוח את האקדח לרקתו והתאבד בירייה.

           המבקש הואשם בעבירת מעשה פזיזות ורשלנות בכלי יריה, לפי סעיף 338(5) לחוק העונשין, תשל"ז-1977, בגין הדרכתו את המנוח, למרות שלא הוסמך לכך, ובגין הותרתו לבדו במטווח האקדחים, חרף ההוראות המחייבות הימצאותו של מדריך ירי בשעת הירייה. יחד עם המבקש הועמדו לדין גם ביבר ובכר, אשר הואשמו בעבירות נוספות של רישום כוזב במסמכי תאגיד  והפרת אמונים בתאגיד.

בית משפט השלום

           ביום 11.2.2003 הושג בין המבקש למדינה הסדר טיעון, לפיו יודה המבקש בעובדות כתב האישום המתוקן (כפי שהובאו לעיל) וישלח לקבלת תסקיר מבחן. המדינה הודיעה בדיון, כי ההפניה לקבלת תסקיר מבחן נעשית על מנת "לאפשר לסנגור לטעון להרשעתו" וכי "בכל מקרה", המדינה לא תבקש הטלת עונש של מאסר בפועל אלא מאסר על תנאי וקנס בלבד. עוד באותו יום החליט בית משפט השלום (השופטת ג' רביד) להרשיע את המבקש, על סמך הודאתו, בעבירה לפי סעיף 338(5) לחוק העונשין. בית המשפט הנחה בהחלטתו את שירות המבחן "להתייחס גם לשאלת ההרשעה". תסקיר המבחן שהתקבל מאוחר יותר בעניינו של המבקש היה חיובי, והמליץ להימנע מהרשעת המבקש, תוך הטלת צו שירות לתועלת הציבור, בהיקף של 150 שעות.

           לאחר קבלת תסקיר המבחן, התקיים ביום 4.6.2003 דיון בבית משפט השלום, במסגרתו טענו הצדדים בשאלת אימוץ המלצת שירות המבחן. באת כוח המדינה דרשה להותיר את הרשעת המבקש על כנה ולהטיל עליו מאסר על תנאי, בצירוף קנס או עבודות שירות.  בא כוח המבקש ביקש לאמץ את המלצת שירות המבחן במלואה. לדבריו היתה בינו לבאת כוח המדינה "הסכמה שבשתיקה", לפיה המדינה תקבל את המלצת שירות המבחן. ביום 15.6.2003 החליט בית משפט השלום לאמץ את המלצת שירות המבחן. נוכח המלצה זו, ומכוח סמכותו לפי סעיף 192א לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982, ביטל (למעשה) בית המשפט את הרשעת הנאשם, והטיל עליו צו שירות לתועלת הציבור בהיקף של 150 שעות.

בית המשפט המחוזי

           המדינה ערערה על פסק הדין לבית המשפט המחוזי, וביקשה להרשיע את המבקש. לטענתה, טעמו העיקרי של בית משפט השלום בהימנעות מהרשעה - החשש מפני פגיעה בסיכויי המבקש לשקם את עצמו על ידי מציאת תעסוקה בעתיד בתחום מומחיותו - אינו יכול לעמוד, שכן לא הוכח כל נזק קונקרטי שייגרם למבקש כתוצאה מההרשעה, וממילא אין להתיר למי שנהג ברשלנות בכלי יריה את האפשרות לעסוק בתחום הביטחון וכלי היריה. מנגד, סמך בא כוח המבקש את ידיו על פסק הדין של בית משפט השלום, וחזר על הטענות שהעלה בפניו.

           ביום 3.1.2005 קיבל בית המשפט המחוזי (השופטים ד' ברלינר, ז' המר וי' שיצר) את ערעור המדינה באשר להכרעת הדין והרשיע את המבקש. בית המשפט קבע, כי מעמדו של המבקש כמתנדב במטווח, כמו גם רצונו לעסוק בעתיד בתחום הביטחון והאבטחה, לא יכולים לשמש בסיס להימנעות מהרשעה. בית המשפט דחה את טענת בא כוח המבקש וקבע, כי לא הובטח לו שהמדינה לא תבקש את הרשעתו. וכך ציין:

"באשר לטענתו של הסניגור כי סטבסקי הודה אך ורק משום שלמעשה הובטח לו כי המדינה לא תעתור להרשעתו, עיינו בפרוטוקול בית משפט קמא והדברים אינם משקפים אמירה מסוג זה של המדינה. המדינה הודיעה מיד כי היא לא תדרוש מאסר ותסתפק במאסר על תנאי וקנס. אין לך מאסר על תנאי וקנס אלא לאחר הרשעה, שעל כן עמדת המדינה היתה ברורה מלכתחילה".

           עם זאת, לעניין גזר הדין קבע בית המשפט, כי נוכח הנסיבות האישות הקשות של המבקש כפי שפורטו בתסקיר המבחן, אין להחמיר בעונשו והותיר את העונש על כנו.

 בקשת רשות הערעור

           בבקשה טען בא כוח המבקש כי לא היה מקום להתערבותו של בית המשפט המחוזי בפסק דינו של בית משפט השלום, כיוון שהמבקש עומד במבחנים שנקבעו בפסיקה לעניין מתן צו שירות ללא הרשעה. בא כוח המבקש מדגיש, כי להרשעת המבקש יהיו תוצאות לוואי קשות, שכן הדבר ימנע ממנו להשתקם בעבודה בחברת אבטחה בתפקיד "ניהולי או כבעל מניות בחברה". כן נטען כי טעה בית המשפט המחוזי ביישמו את מבחן הצפיות בנזיקין, שכן גם אם היה המבקש ניצב לצידו של המנוח ומפקח על הירי, הרי שהמבקש לא יכול היה למנוע פעולה מפתיעה ופתאומית כהתאבדות המנוח, ואף לא צריך היה למנוע זאת, באשר "מניעת הסיכון של שימוש בנשק במטווח או בכלי ירי אינו נועד למנוע מקרי התאבדויות".

דיון

           סעיף 71א (ב) לחוק העונשין קובע, כי בית המשפט רשאי לתת צו שירות גם ללא הרשעה. קווים מנחים בשאלה אימתי ובאלו נסיבות רשאי בית המשפט לחייב נאשם בשירות לתועלת הציבור ללא הרשעה נקבעו ב-ע"פ 2083/96 כתב נ' מ"י, פ"ד נב (3) 337, והם מתבססים על איזון בין שיקולי שיקום לשיקולי אינטרס הציבור:

"תכליתו של סעיף 71א לחוק, כפי שהיא משתקפת גם מן ההסטוריה החקיקתית שלו, דומה אפוא לתכלית סעיף 1 לפקודת המבחן, המאפשר, כאמור לעיל, להטיל מבחן ללא הרשעה... הימנעות מהרשעה אפשרית אפוא בהצטבר שני גורמים: ראשית, על ההרשעה לפגוע פגיעה חמורה בשיקום הנאשם, ושנית, סוג העבירה מאפשר לוותר בנסיבות המקרה המסוים על ההרשעה בלי לפגוע באופן מהותי בשיקולי הענישה האחרים המפורטים לעיל" [שם, בע' 342].

           ראו גם את דברי השופטת פרוקצ'יה ב-ע"פ 2669/00 מ"י נ' פלוני, פ"ד נד (3) 685, 690-689, ובאחרונה, את דברי השופט טירקל ב-רע"פ 6915/03 גומייד נ' מ"י (לא פורסם). נמצא, כי הבקשה אינה מעלה שאלה משפטית חשובה, אלא ביקורת על הדרך שבה נעשה היישום האינדיבידואלי של הקווים המנחים שנקבעו בפסיקה על ידי הערכאות קמא. בכך לא קמה עילה למתן רשות ערעור ב"גלגול שלישי" (רע"פ 2217/91 עזיאל נ' מ"י (לא פורסם); רע"פ 10103/04 שרמן נ' משטרת נצרת - תביעות מרחב העמקים (טרם פורסם)).

           כזכור, טען בא כוח המבקש כי ההרשעה עלולה לגרור תוצאות לוואי קשות לגבי המבקש, שהרי עצם ההרשעה בדין תעמוד לו לרועץ בעתידו המקצועי. אף בטעם זה אין כדי להצדיק מתן רשות ערעור (רע"פ 1245/93 שטרקמן נ' מ"י, פ"ד מז (2) 177). ממילא, כפי שציין בית המשפט המחוזי, הנזק שעלול להיגרם למבקש מעצם הרשעתו איננו וודאי. גם באשר ליישומו של מבחן הצפיות בנסיבות העניין על ידי הערכאות קמא אין כדי להצדיק מתן רשות ערעור (רע"פ 3460/01 עומר נ' מ"י (לא פורסם)), ולפיכך אינני מוצאת לנכון להכריע כעת לגוף הטענה בסוגיית צפיות מעשה ההתאבדות של המנוח (ראו והשוו לדבריו של השופט שמגר ב-ע"פ 402/75 אלגביש נ' מ"י, פ"ד ל (2) 561, 576; ודבריו של השופט חשין ב-דנ"פ 983/02א יעקובוב נ' מ"י, פ"ד נו (4) 385, 395).